חברים וקשיים חברתיים אצל ילדים

ילד שמעדיף לבד וילד שנשאר לבד: מה ההבדל

אחד ההבדלים המרכזיים הוא איך הילד עצמו חווה את זה. לפי הנחיה ישנה יחסית של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP, 2009), יש ילדים שמעדיפים להיות לבד, ויש ילדים שמתעלמים מהם או שוכחים אותם, וחלקם רוצים חברים ולא מצליחים להשיג.^[2]

גם ביישנות אינה בהכרח בעיה. לפי ה-AAP, רוב הילדים הביישנים מסתדרים טוב בקשרים ובמסגרות חברתיות אחרי תקופת הסתגלות.^[2] ילד שממשיך להתקשות גם אחר כך ראוי, לפי אותו מקור, ליותר תשומת לב.

לפני שמסיקים משהו, שווה לשאול את הילד בשקט מה הוא רוצה: יותר חברים, חבר אחד קרוב, או שבעיניו הכול בסדר. אבל כדאי להסתכל גם על ההתנהגות ולא רק על מה שהוא מספר. שקט והעדפה להיות לבד יכולים לפעמים להסתיר הימנעות מפחד, למשל מההליכה לבית הספר או מהמפגשים עם ילדים אחרים.

מה אפשר לעשות בבית

אפשר להתחיל מכמה צעדים פשוטים, ויש להם מאמר נפרד: איך עוזרים לילד להתחבר ולהכיר חברים.

לארח את החברים של הילד בבית. ה-AAP ממליצה על כך.^[1]
לעזור לילד לתת שם לרגשות כמו דחייה או פגיעה.^[1]
לבקש עזרה ולהתמודד עם דחייה והקנטה הן יכולות שה-AAP מציעה לעזור לילד ביישן לפתח, ושהורים יכולים להדגים בעצמם.^[2]

שאלה פתוחה ורכה כמו "עם מי נעים לך להיות בהפסקה?" לרוב קלה לילד יותר מ"למה אין לך חברים". זו הצעה מעשית ולא ממצא ממקור.

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

אחד הסימנים שמשרד הבריאות מציין הוא שינוי התנהגותי פתאומי יחסית. לצדו הוא מונה ירידה בתפקוד חברתי או לימודי, שינוי קיצוני בהרגלי השינה והאכילה והימנעות ממפגשים ומפעילויות.^[4]

המשרד כותב שקשה להבחין בין התנהגות רגילה לקושי, ושמה שקובע הוא העוצמה, הצירוף של כמה סימנים והזמן.^[4] לכן גם קושי שנמשך זמן, בלי שום שינוי פתאומי, שווה תשומת לב. בכל מקרה של ספק משרד הבריאות ממליץ להתייעץ עם רופא המשפחה או עם רופא הילדים.^[4]

כאבי בטן או כאבי ראש חוזרים, בלי ממצא רפואי, בודקים קודם כל אצל רופא. אם אין הסבר גופני, בודקים גם את ההיבט הנפשי.^[4] לפי NIMH, חרדה חברתית עשויה להיראות כמו ביישנות קיצונית או הימנעות, ואצל ילדים אחד הסימנים הוא הימנעות מבית הספר.^[3] רק איש מקצוע יכול להעריך מה עומד מאחורי זה.

סירוב ללכת לבית הספר דורש תשומת לב. בין הסיבות האפשריות ה-AAP מונה בעיות עם ילדים אחרים, כמו הקנטה, וממליצה לשוחח עם הילד ועם צוות בית הספר.^[7]

במאמר על בריונות, האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר (AACAP) כותבת שאצל ילד שנסוג, נראה מדוכא, לא רוצה ללכת לבית הספר או שהציונים שלו יורדים ייתכן שיידרש ייעוץ נוסף, ושאיש מקצוע בבריאות הנפש של ילדים יכול לעזור. כשילד מספר שמציקים לו, היא מציעה לפנות למורה או ליועצת.^[5]

מה עושים כשהילד מדבר על פגיעה בעצמו

פונים מיד לחדר מיון, בלי להמתין לפגישה עם היועצת. משרד הבריאות כותב שבסיכון אובדני חייבים הערכה דחופה בחדר מיון.^[4] אפשר להתקשר גם לער"ן, עזרה ראשונה נפשית בטלפון 1201.^[8]

למי פונים בישראל

אפשר להתחיל ברופא המשפחה או ברופא הילדים. משרד הבריאות מונה בין הגורמים המקצועיים גם פסיכולוג וצוות בית הספר, כולל יועץ בית ספרי.^[4] כהצעה מעשית, אפשר להתחיל גם בשיחה עם המחנכת או עם היועצת.

השירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ"ח) שואף לשרת ילדים, הורים וצוותי חינוך בגילאי 3-18.^[6] כדאי לברר דרך בית הספר או הרשות המקומית איך פונים אליו.